סנט לוצ'יה
סנט לוצ'יה
יום אחד, אני ובני הגענו ב-1974 לאי סנט לוצ'יה, בקריביים. התחלנו במטוס שגוי. עד שנדע להחזיר, מה שקרה לא היה פשוט במיוחד, הוכנסנו אצל גבר מקומי, שחי בקופסה עם חמשה אחים ואחיות, מפנימיות שונות. האמא עזבה. הוא היה המנהיג של המשפחה. לישבנו על קופסאות. בערב הוא יצא לעבוד, במרחבי המזון. הוא היה מקרין אש. אמרתי לו:
- אם תרצה, אני אבוא איתך.
- אבל, אתה יודע לפלוט אש? - כמובן, בצרפת כל הפיזיקאים הכבירים לומדים לפלוט אש. - אוי, באמת...
לא אסביר איך עושים את זה, כי איראה שעשוי להוביל לנזקים. אגיד את האמת – הפיזיקאים הכבירים שיכולים לפלוט אש הם די מעט. רוויס, לדוגמה, לא יודע. זה נכון שהוא יש לו זקן, מה שמאפשר את הסיכון.
סנט לוצ'יה, תזכור אותי בקופסה שלי מלבנים, אלוהים, אל תעזוב את האיש העני שהושלך בצד. אני שומע את אחיי ואחיותיי צועקים שם, סנט לוצ'יה לא מתעניינת בכלל. אם אתה קורח, אם אתה רעב, ואם עורך שחור – אז אין לך תקווה. אני שומע את אחיי ואחיותיי צועקים שם. כובע לבן, בגד שמנוח – כאן הלבן הוא המלך. אתה הולך למטה, בברד, בכתם, בלילה. אני שומע את אחיי ואחיותיי נלחמים שם. סנט לוצ'יה, זה הסוף. מחר אני הולך, על הספינה של הלבנים. הוא שם, הוא מחכה לי. אני רואה את אחיי ואחיותיי בקרוב שם.